פורסם על ידי: ד"ר מיכל חמו - לוטם | מרץ 20, 2015

כָּל אָדָם צָרִיך מִצְרַיִם – אמנון ריבק

כיון שאבי הוציא את משפחתו ממצרים, סיפור לא יאמן כשלעצמו, ולאור זאת שסוף הפסח עכשיו – נראה לי נכון להקדיש לו את השיר הנפלא של אמנון ריבק, כל אדם צריך מצרים:

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם,

לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְמוֹ מִתּוֹכָהּ

בְּיָד חֲזָקָה,

אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם.

כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה,

וְנֶחָמָה, וְהַבְטָחָה, וְהַצָּלָה,

שׁיֵּדַע לָשֵׂאת עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם.

כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה אַחַת,

שְׁתֵּהֵא שְׁגוּרָה אֶצְלוֹ עַל הַשְּׂפָתַיִם.

אָדָם צָרִיך פַּעַם אַחַת לְהִתְכּוֹפֵף –

כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם,

לִגְאֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָה מִבֵּית עֲבָדִים,

לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר הַפְּחָדִים,

לִצְעֹד הַיְשֵׁר אֶל תּוֹך הַמַּיִם,

לִרְאוֹתָם נִפְתָּחִים מִפָּנָיו לַצְּדָדִים.

כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף,

לָשֵׂאת עָלֶיהָ אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף,

כָּל אָדָם צָרִיך לְהִזְדַּקֵּףְ.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם.

וִירוּשָׁלַיִם,

וּמַסָּע אָרוֹך אֱחָד,

לִזְכֹּר אוֹתוֹ לָעַד בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם.

מודעות פרסומת
פורסם על ידי: ד"ר מיכל חמו - לוטם | ספטמבר 14, 2013

אליפות אירופה 1973 ומלחמת יום כיפור

ביום שישי 5.10.73 אני הייתי בברצלונה יונתן. נסעתי כמאמן נבחרת ישראל לאליפות אירופה.

אתה מתכוון לצום השנה? אני מאד אשמח אם תצום, אני צם מגיל 13, ואתה עוד מעט בר מצווה, והגיע זמן שתצום. גם אמא שלך צמה איתי הרבה מאד שנים, וזה משהו חשוב שזוכרים לכל החיים.

"אני אשתדל סבא. אבל מה היה בברצלונה?"

אברהם חמו ויונתן לוטם

אברהם חמו ויונתן לוטם

הגענו  לשם. אתה יודע בנסיעות של הנבחרת יוצאת מה שקרוי משלחת, והיא גדולה ומכובדת, וכוללת מעבר לקבוצת השחקנים הישראלים, ואני בניתי תוך זמן קצר קבוצה מופלאה, גם יושב ראש, ואת מנהל הקבוצה המנוסה עמירם שפירא, שעשה את התפקיד כבר עשרים שנה, וגם רופא היה לנו ,את ד"ר שווץ. ואתה יודע שהרבה מאד עיתונאים נוסעים במשלחת כזו, והם חברים שלנו, ממש התרועעו עימנו, ועזרו לנו. היה אירוע בנסיעה אחרת שהעיתונאים כל כך עזרו לי, הם הסתירו מהאירנים את העובדה ששחקן שיחק בשם אחר. אבל זה סיפור אחר. עכשיו, כשמתקרב יום כיפור, אני רוצה לספר לך לכבוד עבודת השורשים שלך, על אליפות אירופה בברצלונה.

בכל מקרה משהגענו מיהרתי כהרגלי לרכוש גלויות ובהן תמונות האתרים הבולטים של העיר. תמיד הייתי שולח גלויה לסבתא, וגלויה שניה לשלושת הממים שלי, אבל ב 1973 היו רק אמא שלך ודוד מאור. והנבחרת שבדיוק התחלתי לאמן אותה שלושה חודשים קודם לכן. קיבלתי אותה כקבוצה די חלשה. היא לא התקבלה אוטומטית לאליפות אירופה נבחרת ישראל, אלא השתתפה במשחקים המוקדמים. ורק לאחר שהצליחה במוקדמות היא נכנסה לאליפות, וזה כבר היה הישג ראשון ומשמעותי שלי כמאמן נבחרת חדש וטרי.

בכל מקרה הגענו לברצלונה, שבוע לפני יום כיפור, והחלה האליפות. ואיך האליפות הזו בנויה אתה יודע?  היא בנויה על שלושה בתים. בכל בית משחקות ארבע קבוצות, השתים שיגברו יעלו לגמר בבית העליון, והשתים האחרונות יכנסו לגמר הבית תחתון.

מי שיחק שם סבא?

חנן קרן, מיקי ברקוביץ, בועז ינאי וגור בן דוד

חנן קרן, מיקי ברקוביץ, בועז ינאי וגור בן דוד

אתה יודע שאני כמעט בטוח בהרכב, אבל אל תתפוס אותי אם אני מתבלבל. מאה אחוז שהקפטין שלנו היה אז טל ברודי שהיה קצין וג'נטלמן. הוא היה קפטן מנוסה, בן שלושים, ומנהיג אמיתי. השחקנים הצעירים סמכו עליו. והיה שחקן נוסף שאני אימנתי שקראו לו חנן קרן, ועוד אחד שאימנתי גם מעבר לנבחרת היה בועז ינאי, והיה גם שחקן צעיר שאני גייסתי. הוא לא היה בנבחרת, ואני ראיתי אותו וידעתי שהוא הולך להיות כוכב. הסתכלתי עליו בשני משחקים של מכבי תל אביב ורציתי אותו. אבל יהושע רוזין, שאימן אותם, לא רצה שישחק בנבחרת, והשפיע עליו על מיקי. אז יום אחד פשוט הלכתי לאמא שלו, לדבר איתה.

מיקי?

כן כן חמוד, זה היה מיקי ברקוביץ. אני נסעתי לדבר עם אימו לשכנע אותה להתיר לו להשתתף כי גם היא חששה. אש הסברתי לה שאין שום סיב לדאגה ולחרדה, שגם אני אב לילדים, ואני אשגיח על בנה כאילו היה ילדי, וזה באמת קרה שם בברצלונה, אתה לא תאמין איך טיפלתי בו.

דרך אגב במוקדמות הפסדנו נגד תורכיה בכוונה, כדי לא להעלות את הרומנים לאליפות כי הם היו חזקים מדי, כן כן, אני לא מתבלבל, כי כולם ירדו עלי על ההפסד, הם לא הבינו את התוכנית שלי. ולא תאמין יונתן מה היה שם, במשחקי הבית באליפות ניצחתי את תורכיה בהפרש אדיר, ומיקי ברקוביץ קלע 44 נקודות, הילד הזה. וכמו שהבטחתי לאמא שלו, אני עשיתי איתו דברים שלא עשיתי עם אף שחקן. הוא היה עייף וקצת חולה, וחשב שבגלל זה הוא לא יוכל לשחק. אז הוצאתי את כולם מהחדר, ופשוט עשיתי לו מסג'. הוא היה בהלם. חמו הגדול והמפחיד הופך להיות אחות רחמניה ומטפל בו…..

בכל מקרה על התרגיל שעשינו עם תורכיה כולם כעסו, אבל כשלקחנו את הניצחון בבית התחתון – כולם הבינו. ואכן בסבב הראשון נבחרת ישראל שיחקה בבית נגד ארבע קבוצות, צכיה, רוסיה תורכיה ורומניה. הנבחרת הפסידה נגד צ'כיה בנקודה ונגד רוסיה בנקודה.

"סבא אמרת שהיו רק ארבע קבוצות בכל בית"

אליפות אירופה בכדורסל ברצלונה 1973

אליפות אירופה בכדורסל ברצלונה 1973

"אתה לא מחמיץ אף פרט יונתן, ואתה צודק. אבל בבית שלנו היו חמש. מי יודע, אולי אם היו ארבע היינו עולים לגמר. אבל אז היינו מושפלים, ולא מנצחים את הבית התחתון שזה היה יותר חשוב עבורנו, להתחיל בהישג. הרי אף אחד לא האמין שננצח את הבית התחתון. דן שילון, שהיה שדר ספורט בטלויזיה, אמר שאם נזכה במקום הראשון בבית הוא לוקח אותי לארוחת דגים, כי איש לא האמין שניקח את הגמר בבית. משחק הגמר הזה יונתן, החל ביום שישי החמישי לאוקטובר בשעה שלוש. ואתה יודע מה זה אומר? שהמשחק יסתיים ממש סמוך לכניסת החג, ושאין הרבה זמן לארוחה המפסקת, בעיקר לא אם ננצח ושילון יקח אותי לסעודת דגים כמו שהבטיח.

בכל מקרה ממש באותו הזמן בארץ מירה והילדים צפו במשחק בשידור ישיר שאותו הנחה דן שילון, כמה שעות לפני כניסת יום הכיפור, וכשחזרתי לארץ הם סיפרו לי כיצד פרצו בצעקות וצהלות לאחר ניצחון הנבחרת, שהקנה לה את המקום הראשון בבית. ובכל יום כיפור היינו הולכים איתם לבית הכנסת. וגם הפעם הם יצאו, צוהלים, לאחר שסבתא שלך בטח וידאה שהם לבושים חולצות לבנות לבית הכנסת, לכניסת יום הכיפורים.

ואני כולי נרגש שם בברצלונה, לאחר הניצחון ההיסטורי על נבחרת תורכיה, והשחקנים קופצים אחד על השני. אז נוסדה באמת קבוצה, עם גאוות יחידה וביטחון. כי אתה יודע שלהרכיב נבחרת משחקנים טובים מכל הארץ עוד לא מבטיח קבוצה. הדבר שהופך חבורת אנשים לקבוצה, החומר המיוחד הזה, שבעטיו היא טובה מסך כל שחקניה, הוא האומנות הנדירה של מאמן. ואתה יודע שבאותו הרגע ידעתי שהצלחתי, שבניתי הרכב נפלא. ובאמת גם לי היתה חגיגה קטנה בלב, רק הייתי לחוץ להספיק לאכול ולהגיע בזמן לצום.

וניגש אלי גם דן שילון, ששידר את המשחק, וכולו בעננים. והוא מתכוון לעמוד בהבטחתו, ולקחת אותי לסעודה מפסקת מיוחדת במינה. ובאמת יונתן, כמו שדן הבטיח לי, זו היתה באמת הדגים הכי גדולה שאכלתי אי פעם. הוא הכיר מסעדה מופלאה ממש בנמל ברצלונה, ושנינו היינו בעננים בעקבות הניצחון של המשחק, והזכייה במקום הראשון בבית התחתון, אז זללנו ודיברנו והכל בנחת למרות שמיהרתי,. כך נוצרה באותם ימים ונסיעות האחווה עם העיתונאים. ואחרי הניצחון והארוחה חזרתי למלון, ופגשתי שם את ד"ר שווץ רופא הנבחרת, ויחד הלכנו לבית הכנסת, לתחילת הכיפור. כי בכל העולם יהודים הולכים בשעות האלה לבית הכנסת, ידעתי שאמא שלך, עם סבתא ומאור גם הם בבית כנסת, וכל האחיות שלי, וכל העולם כולו.

אז ככה היתה לי ארוחה מפסקת של דגים, ובית כנסת שהתחיל את הצום שלי בניכר, ואתה יודע מה קרה למחרת? פרצה המלחמה שאותה איש לא פילל., מלחמת יום כיפור.

בישראל בשבת בשעה שתיים בישראל פולחת אזעקה את הדממה של החג. אני נח במלון. ובארץ מירה והילדים רצים החוצה, מופתעים. אמנם ביום האתמול היתה תנועת כלי רכב שעברו מול בית הכנסת לאחר כניסת החג, דבר חריג לכל הדעות, ואפילו היו ילדים שיידו אבנים במכוניות הנוסעות. אך דבר לא הכין אף אחד בשכונה החיפאית השקטה לקול האזעקה. ואני יודע שהילדים בטח חשבו שזו הרפתקאה, אבל מירה נבהלה ממש, ובקור רוח, כמו שתמיד היא מפגינה, סבתא שלך משכה את הילדים למקלט, את אמא שלך בת התשע, ואת הדוד שלך בן השש. והם לא היו לבד במקלט, כי לא היו אז ממ"דים כמו היום, אלא מקלט לכל הדירות יחד. אז שם הם נפגשו בבולי הסופר, שאתה אולי מכיר את שמו, קוראים לו א"ב יהושע, ובאיקה אישתו ובשני ילדיהם שהיו חברים של מיכל ומאור, וקראו להם סיוון וגדעון. והם פגשו את הפסלת הנה ואת השנים מלמעלה. ובטח כל מי שהיה בפנים משך את מי שנעמד בפתח למהר ולהיכנס. וככה בטח בולי ואיקה משכו את מירה מיכל ומאור במהירות. ואמא שלך בדרך למקלט הציצה אל הואדי, על "מעבר לגדר" שהיה החיבור מרצועת טבע אל הואדי, ושאלה את סבתא שלך "אמא אם אצא החוצה אוכל לראות את הערבים באים מהואדי?". וסבתא שלך האמיצה הנידה בראשה בנחרצות לשלילה.

וכך קרה הדבר יונתן שבפרוץ מלחמת יום הכיפורים ביום השבת 1973 לא הייתי בבית. וזה באמת דבר חריג, כי זה חג קדוש לי מאד, וחשוב לנו מאד כיהודים, ולכן אני רוצה שתצום.

בכל מקרה בשבת בכל הבוקר בברצלונה אני פשוט נחתי. אתה יודע שאני הרי צם שזה מחליש את הגוף, וכל הגוף שלי גם  היה בנפילת מתח אחרי סדרה ארוכה של משחקים, שחמשת האחרונים בהם סיימנו בנצחונות סוחפים שהקנו לנו את הבכורה בבית השני. הייתי גמור וגאה כמו טווס. גאה על זה שתוכניתי עלתה יפה, ובאמת סיימנו בהישג והצלחנו שקבוצה חזקה לא תיכנס לאליפות. אז זכינו, אז הייתי מסופק אבל תשוש. פשוט נחתי וישנתי כל הבוקר. וככה בערך בשעה 15:00 נשמעה נקישה בדלת חדרי. הייתי די מופתע, גם צהרים וגם שבת וגם כיפור. אבל קמתי לאיטי, וניגשתי לפתוח את הדלת. וראיתי עיתונאי בשם ישראל פז, זיכרונו לברכה, הוא הדופק. הוא ככה עמד מולי רציני כזה. וכשראה אותי, וכנראה הייתי די מנומנם, הוא התנצל. "הי המאמן חמו, אני מצטער אבל אני חייב להפריע לך. אנחנו מקבלים מידע של מלחמה בישראל, הציבור עדיין אינו יודע, אבל לנו העיתונאים יש מקורות משלנו. התמונה נראית לא פשוטה, התקפה מכל החזיתות, המצרים, הסורים, אנחנו צריכים לחשוב איך לשוחח עם השחקנים".

אני מביט בו במבט שקט ויציב. אתה בטוח? מלחמה בישראל?

"כן. גם דן שילון קיבל מידע ממקורותיו." ככה הוא ענה לי יונתן. ואז אני מתחיל לחשוב מה עושים. כי תמיד אני הולך לעשייה ופעולה.

 ישראל אני מציע שנאמת את המידע, אנחנו חייבים., אמרתי לו לקחתי אותו לחדר המיוחד במלון בו נמצאה הטלויזיה. אני מדליק את המכשיר, ודי מהר הופיעו בשידורים הספרדים כתבות מצריות. כי המצרים האלה הזונות, הם עשו תעמולה בכל העולם.,ואני מבין כל מילה. והמילים והתמונות מתאימים זה לזה. כי אני רואה בתמונות את חיילי ישראל הגיבורים, אלה שרק לפני שבע שנים הנחילו למדינות ערב תבוסת מחץ בשישה ימים, עומדים ומרימים ידיים בכניעה. ואני שומע בערבית את הקצינים המצרים מספרים כיצד הכניעו את הישראלים, וכיצד יזרקו אותם לים, והם כבר התחילו.

ואז יונתן, פחדתי , בפעם היחידה בחיי, פחד מוות. לא פחדתי ככה גם לא כשנכנסתי לבית בוער להציל ילדים, וגם לא כשהברחתי את המשפחה שלי ממצרים, וגם לא כשאמא ואבא שלי מתו. אבל ברגעים האלה, בפעם היחידה בחיי, הייתי בפניקה. אין מילים, החוורתי שם כהוגן למראה התמונות שראיתי במו עיני והדיווחים המצריים ששמעתי במו אוזני. וידעתי שבדקות אלה כובשים את מדינת ישראל. ואני רואה את ישראל העיתונאי מביט בי, ונוגע בידי, ואני מנסה לתרגם לו, ואני רואה שגם הוא, שהיה יחסית רגוע כי הוא לא דיבר ערבית, מתחיל להילחץ.

זו היתה החלטה נוספת טובה שקיבלתי, לכנס את הנהלת הקבוצה לחשוב יחד. והיו שם יו"ר המשלחת, נדמה לי שהיה אבא של אחד השחקנים של גור בן דוד, הטייס. ושפירא המנהל, ואפילו ד"ר שווץ שעימו הלכתי רק אתמול לבית הכנסת, וטל ברודי בתור הקפטן, ואולי היה שם גם שילון, כי ישראל פז בטח היה, והוא שיחק תפקיד חשוב. בזכותו אני חושב נרגעתי לאט לאט. כי שמה הם שמעו אותי מעדכן אותם בקול רועד שישראל תחת מתקפה, ושהמצרים חצו את התעלה וכובשים את סיני. כולם הסתכלו עלי, כי אני תמיד הייתי המנהיג, אבל גם על ישראל ועל דן שילון, שהיו להם מקורות משלהם, וכשראו את ארשת פנינו לא נזקקו לכל המילים שבאו בהמשך. מלחמה. קטסטרופה, ואפילו אני הגדול לחוץ. אתה מבין יונתן שאני לא הייתי בכלל רגוע. אז לאחר שעידכנתי כולם החלו לדבר, נכנסים האחד לדברי השני. נלחצים, ואז מרגיעים אחד את השני. ורק אחרי שכולם דיברו, ועיכלו את מה שפז ואני ושילון כבר ידענו, החלטנו להודיע לקבוצה.

ואני אמרתי שחשוב לא ליצור בהלה, כי ראיתי מה זה עשה לי. הרי אמצע יום כיפור עכשיו, יש שחקנים שצמים וחלשים בגוף, וזה ישר יעבור להם לנפש. ויש לי חיילים כמו גור בן דוד הטייס, ואיתמר מרזל, שידעתי שהם ישר ירצו לקפוץ לחזית.

וכשקמנו לאסוף את השחקנים שוב לא יכולתי שלא לחשוב על מירה שנותרה לבדה עם שני הילדים הקטנים שלנו. חמש פעמים ניסיתי ליצור עימה קשר, ולא הצלחתי, ופשוט השתגעתי. אבל מה שעזר לי להרגע הוא להתמקד במשימה שלפני. לאסוף את הקבוצה, להודיע, אבל ברגישות, בלי לחץ, שלא תיווצר פניקה קבוצתית. לכל אחד הרי יש משפחה, והורים. התחלתי עובר בין שחקני. דופק על דלתם יחד עם טל ברודי. ומכנסים ישיבה מוזרה באמצע יום כיפור, ובחדר מחכים להם כל המשלחת. ואז אני אומר להם "פרצה מלחמה בישראל" אבל כבר בשקט, בעדינות, שלא להבהיל, והם כבר לא ראו את הלחץ שלי כי נרגעתי בינתיים. ושוב מתחילה מהומת אלוהים, וכולם מדברים במקביל, ועמירם שפירא מסביר להם שאין דרך לחזור לארץ כבר היום בשבת, מלחמה ויום כיפור, ואמר להם שהוא כבר מטפל בסידורי טיסה, ומצא אפשרות לחזור בראשון דרך שדה התעופה ברומא. ואני אומר להם שאנחנו נלך הערב לראות את הגמר, כי שילון אמר לי שמשדרים אותו בארץ, וחשוב היה לי שהשחקנים יעשו משהו, אחרת ישתגעו.

ובאמת  אחרי זה השחקנים כולם על הרגליים נסערים, אף אחד לא חוזר לחדרו אלא התכנסו ספונטנית בחדרו של טל ברודי, והם יושבים מבטיהם דאוגים מחליפים מילים. חלקם מאזינים לרדיו בטרנזיזטור אישי. במקביל חזרנו ושוטטנו בין ערוצי הטלויזיה המקומית, כי היינו כמהים לכל בדל של מידע. איש מאיתנו לא הצליח לשוחח עם ישראל. וכל הזמן מושמעות כתבות ועדכונים בשידורי הערוץ אבל רק מטעם הטלוויזיה המצרית. וכולם מסתכלים עלי שאתרגם, ואני מקשיב בלב קפוא. ואז סגרתי את המכשיר, ואמרתי כמה מילות הרגעה לשחקנים, וזרזתי אותם. אמרתי להם שהצום יוצא, ושחשוב שנאכל משהו ונלך למשחק הגמר. לא יעזור לנו לשבת כאן בחדר ולאכול את עצמנו מדאגה. ומחר אנחנו חוזרים, עמירם ישיג טיסה לארץ, והכל יהיה בסדר.

ובינתיים אתה יודע מה היה בארץ יונתן? גיהינום של מלחמה. אבל אני רק חושב על מירה והילדים, איך הם יוצאים לאחר צפירת ההרגעה והולכים לטלויזיה, לשמוע שידור מיוחד של גולדה מאיר שהיתה ראש הממשלה, ושל משה דיין שר הביטחון. והם, אני ראיתי את השידור הזה, משדרים לחץ. וסבתא שלך סיפרה לי שהלחץ שלה התגבר כשהיא ראתה בשבת בערב אותנו בשידור ישיר ממשחק הגמר בבית העליון. היא ראתה בטלויזיה שכולנו ישבנו בקהל צמודים לטרנסיסטור, והמצלמה מתמקדת בי ובשחקנים. והלחץ שלה מתגבר עוד יותר כשהיא  ראתה אותנו לחוצים. ולמחרת היא רוצה לנסוע לקבל את פני כמו תמיד בשדה התעופה, אבל אומרים לה שאין מוניות שירות לשדה התעופה לוד. אבל מירה לא מוותרת ומתקשרת לתחנת המשטרה שלי, בחיפה, ושם מייעצים לה שלא לנסוע. ככה לאט לאט היא מבינה שזו לא מלחמה רגילה, והיא לבד בלעדי.

"אנחנו יש לנו ממ"ד סבא. ואמא שמה שם את המסיכות אב"כ, ואם צריך מכניסים מים. ואבא סידר שם קו טלפון קבוע, והוא קצת מצטער כי הוצאנו את הדלת של הממ"ד באיזה שיפוץ ושמנו במקומה דלת יפה. כי הם פחדו על האצבעות שלנו או משהו, כשהיינו קטנים. בכל מקרה אבא לא עושה מילואים יותר, אחרי הרבה שנים בצבא, וב 669, אז אני לא אהיה לבד אם יירו עלינו טילים".

אתה לא תהיה לבד יונתן, כי יש לך גם אותנו. אבל אז חמודי גם מיכל ומאור לא היו לבד, כי היתה להם את סבתא ששמרה עליהם. ואני ידעתי את זה. שאין אישה בעולם שתשמור יותר טוב על הילדים שלי מאמא שלהם, שהיא לביאה בדיוק כמו אמא שלך היום. וככה ביום ראשון בבוקר, שזה היום השני למלחמה הנוראית הזו, אנחנו נוחתים ברומא, ושדה התעופה לא מלא ישראלים צעירים. סטודנטים  שישנים שם במעברים, מחכים רק לחזור לארץ. כי ככה זה ישראלים, מכל העולם באים לשמור על המולדת. ושפירא סידר לנו מקומות בטיסת אלעל לארץ, והיתה טיסה מלאה, הקברניט של המטוס הבין את גודל השעה, והרשה לאנשים לשבת על הרצפה. הוא וגור בן דוד נלקחו ישר מהשדה, שני טייסים, והקברניט שלנו, זה שהטיס אותנו לארץ, רב סרן מריו שקד ז"ל,נהרג. אתה מבין יונתן, שיותר מאלפיים וחמש מאות חיילים נהרגו במלמה הזו. ומזל שגור בן דוד, שהיה טייס צעיר בטייסת סקייהוק, אז הוא היה בסדר. כי גור הצטיין באליפות הזו, ונתן שם משחק של חיים.

אז אנחנו מתקרבים לנחות, ופתאום מכבים את האורות במטוס, ושני מטוסי קרב מלווים אותנו לנחיתה, וכשאנו נוחתים בשדה, יש שם המולת אלוהים. חלק באמת הולכים ישר לצבא להילחם, ואני רק רוצה לראות את מירה והילדים, אבל אף נהג מונית לא מוכן לקחת אותי, הם אומרים לי הנהגים שכבשו את צפת ועכו, ועוד מעט כובשים את חיפה. אתה מבין איזו בהלה היתה, ואיזו דיסאינפומציה. אז אני לא מתבלבל, מוציא חופן דולרים, ופשוט משחד איזה בחור צעיר והוא הסכים להסיע אותי הביתה לחיפה. אנחנו חוזרים עם ניצחון היסטורי בכדורסל למדינה שנמצאת באמצע מלחמה היסטורית, שאפילו שניצחנו בה הרי תודעתית הפסדנו בה.

בכל מקרה בחיפה המשפחה בסדר, קצת מפוחדים אבל בסדר. אבל אני גם איש משטרה, שוטר. ואני חוזר לעיר שכל הגברים בה גויסו. עיר ללא גברים. ואז הייתי חלק מצוות משימה משטרתי שהוקם ותפקידו היה לסייע לנשים והילדים. הוא מוקם במרכז הכרמל בתוך בניין בניין שהיה לפני מרכז הקונגרסים, בסיס חירום מיוחד. מעין "חמל קהילה". עשינו הכל, לסייע לנשים והילדים. סחבנו עבורן ציוד,  החלפנו נורות, שמרנו על הילדים כשהן יצאו לקניות. זה היה מרגש וחשוב. מיד ביום שחזרתי הקצו לי קבוצת שוטרים וקבוצת חיילות והקמנו "בסיס" כך קראו לזה, על הכרמל שכלל כוחות סיוע לכלל המשפחות בעורף. ביליתי את המלחמה בטיפול במשפחות, ומירה טיפלה במשפחה שלנו. הרי אין לימודים במערכת החינוך, אבל יש סולידריות, איפוק, לא התנפלו על החנויות לקנות מזון. וכולנו לא זזנו מהטלויזיה, ופשוט התפללנו. אני על השחקנים שלי, ועל האחיינים שלי, ועל כל כך הרבה אנשים שהיכרתי והיו בחזית.

אברהם חמו ומשה דיין

אברהם חמו ומשה דיין

ואתה יודע יונתן ששנתים לאחר מכן, באליפות אירופה ביוגוסלביה כבר הגענו לי משחקי מוקדמות? בגלל ההישג הזה ב 1973. מעולם נבחרת ישראל לא הגיעה אוטומטית לאליפות אירופה. תמיד היא שיחקה קודם במוקדמות. והפעם נכנסנו לאליפות ישר. אני זוכר שהפסדנו שוב לצ'כים ולרוסים, וגמרנו שוב במקום שביעי, ראשון בבית התחתון, וזה חשוב מאד לנצח. זה ערך אמיתי יונתן, לחתור לניצחון, בכל דבר בחיים, במשחק, במלחמה, בעבודה. ניצחון הוגן, אבל חייבים לנצח".

הוא מביט בנכדו, ששעון עליו מחובק, ונהרת אהבה שפוכה על פניו הטובים. הסיפור מרגש אותו, אבל היכולת להעביר לנכדו ערכים חשובה לו לא פחות. כי אכן סבא אברהם אהב לנצח, אינך נעשה כוכב כדורסל אם איש פשרות אתה. ולמה הוא אהב לנצח? למרות שהיה אחד משמונה אחים הרי לא נאבק משחר ילדותו על תשומת לב הוריו, זו הרי ניתנה לו בשפע. אבל עוד כנער נאבק לשרוד, ועבד ופירנס משפחה, ורומה על ידי מעסיקים שעשקו וניצלו אותו, ולמד למצוא את מקומו. וכמובן הכדורסל, ואז הצבא, בטירונות הרי התעמרו לו בגלל גובהו וגודלו, מי יודע. בכל מקרה אברהם חמו בנם של מאיר וז'אן (לבית בטש) היה לוחם אמיתי. לוחם שגדל בבית תרבותי, בו דיברו שתי שפות צרפתית וערבית. בית רחב ידים בעיבורה של קהיר, שמנה שישה חדרים מאווררים, שמלאו בפרטי ערך בריהוט עתיק ובשטיחים פרסים. ועוד סיבה שהוא חתר להצטיין ולנצח היתה האווירה בביתו הייתה מיוחדת, ושואפת להגיע להישגים. עוד כשהוא למד בבית ספר צרפתי, הוריו דרשו ממנו להביא את הציונים הגבוהים ביותר. וגם בתנועת הנוער, עוד כשהיה ילד שקט בצופים, מצא כי אם לא יעמוד על שלו – יעלם. נחרטו בזכרונו כמה אירועים ובעיקר הפעם בה הוצא מן הכיתה על ידי המנהל בשגגה, ולא פצה את פיו, למרות שהצדק היה עימו. ועוד אירוע הוא הכנס המיוחד של הצופים, בו התבלט מאד. אולי היו אלה האירועים הללו שדחפו אותו שלא לשתוק ולהבליג אלא לעמוד על שלו, ולדבר. כי בזכרונותיו הוא זוכר את עצמו ילד מעט בישן, אולם איש בחייו הבוגרים לא הכיר אותו ככזה.

ואין ספק כי היה עליו להצטיין כדי לקבל דקות משחק בנבחרת הכדורסל של מכבי קהיר, שהייתה קבוצה מובילה במצרים, ואליה צורף בגיל צעיר כי היה מעולה.

"תחתור לכדור, תחתור לכדור יונתן" הוא מנחה את נכדו בסופי השבוע בהם נכדיו לנים אצלו ואצל מירה. "מי שלא תופס את הכדור והולך איתו לסל בכח לא נעשה כדורסלן" הוא ממשיך ומסביר לנכדיו בשעות הרבות שהם מבלים מתחת לסלים במגרש שמצא בבית החולים תל השומר הסמוך למקום מגוריו. הרי אין כמו הספורט והכדורסל לפתח תשוקת מצוינות וחתירה לניצחון.

יונתן לא ידע את כל זה. רק סיפורי סבא פתחו צוהר לעולמו. אך איך יכול היה להפנים את חווית העוני וההתרוששות שעברה על סבו בעת שעבר מלהיות בן למשפחה מכובדת ומבוססת לתחתית הסולם החברתי. איך יכול היה יונתן להרגיש כיצד סבו מתבייש בלבניו המהוהים מול לבניהם לבנים הבוהקים של שחקני הכדורסל ששיחקו עימו בעודו נער צעיר בקבוצת הפועל חיפה, כי באו מבתים מסודרים בכרמל. אימו במעברה התקשתה לספק את הסטנדרט הבוהק. וכך, מעבר לצורך לנצח ולהצטיין, התמלא אברהם נחישות – הוא יחזור למעמד הגבוה ויהי מה. לא יהיה יותר מעמד נמוך, וגם לא בינוני, אך ורק מעמד גבוה. וכך בחר במירה, מזהה אצלה את הנחישות להיות שייכת, להיות שווה, להוכיח את עצמה. וכך לאורך השנים למד לזהות היטב את הסממנים של המעמד הזה, הרכב הנכון, הקוניאק המתאים, המאכלים, המסעדות, והקפיד הקפדה יתרה שלא לסטות מהם לא ימינה ולא שמאלה.

ולמרות כל מה שעבר ועיצב אותו להוביל ולנצח, כל הקשיים רק חישלו את רוחו. הוא היה ער לחלוטין לאפליה על רקע מוצאו העדתי, אך מעולם לא דיבר עליה, ומעולם לא היה ממורמר. הוא גידל את שלושת ילדיו בתחושה שהעולם כולו יהיה שלהם – אם רק יחפצו בו, ושעליהם לחתור להוביל ולהצטיין. וכך גם אמר לאשתו תמיד. יש לחתור להצטיינות וניצחון. רק לטוב ביותר.

לכתבה בישראל היום

 יום כיפור כתבה ביראל היום

יום כיפור כתבה ביראל היום
פורסם על ידי: ד"ר מיכל חמו - לוטם | אפריל 8, 2013

שלושה סבבי ההישרדות הראשונים של מירה חמו

יום השואה 2013, מוקדש למירה חמו – תמיד אמא שלי

מירה פרידמן חמו - פרופיל

מירה פרידמן חמו – פרופיל

'היום, לכבוד הספר שלך, אני רוצה לספר לך את הסיפור של העלייה שלנו לארץ. לפני כמה שנים, את זוכרת, ביום ההולדת שישים שלי, כשהלכנו למסעדת טורקיז – כל כך רציתי לספר לכם, אבל לא התעניינתם. הייתם כולכם עסוקים במשבר שלך, ואני ממש נעלבתי. במחשבה שנייה היום אני מבינה שאולי עדיף לספר כשיש מי שמקשיב….

את הרי כבר יודעת חלקים מהסיפור הזה. את זוכרת את החלק בו אני תינוקת, ושסבא שלך, ארנסט, ואחיו אוורל היו ברוסיה. הם גויסו לצבא האדום. אני הייתי בת יחידה, בת שנתיים וחצי בערך, ונשארתי עם אמא שלי בנוביסד. הסיפור הוא חלקי בלבד, כי גם אני אינני יודעת את הרוב, הרי בבית הורי לא דיברו על זה…. אז בכל מקרה חלקים גדולים נשארו לי מקוטעים, ולא ברור לי איך זה בדיוק קרה, או אם מה שאני יודעת וזוכרת הוא מדויק. את יודעת שלפני כמה שנים קראתי את הספר "זכרונות אחרי מותי" שכתב יאיר לפיד על אביו טומי לפיד, שגם הוא מנוביסאד. כל כך התרגשתי, כי היו שם תיאורים דומים, והבנתי שמה שאני יודעת זה כנראה אמיתי.

נוביסאד היא עיר גדולה בסרביה, שהיתה חלק מהונגריה, ובשנת 1918 עברה להיות חלק מיוגוסלביה.  לטבח של היהודים שם היו שני שלבים, בתחילה עשו זאת ההונגרים, ואחר כך הנאצים. לכן תמיד אני מעדיפה שתגידי שאני מיוגוסלביה ולא מהונגריה…. באפריל של שנת 1941 פלשו מדינות הציר ליוגוסלביה, והונגריה כבשה וסיפחה את צפון יוגוסלביה ובכלל זה נוביסאד. ההונגרים טבחו וגירשו כ 5,000 מתושבי העיר, יהודים וגם סרבים. בפשיטה נוספת של המשטרה ההונגרית, בינואר 1942, הרגו את היהודים שם שוב. לפחות 800 יהודים נטבחו והושלכו אל נהר הדנובה הקפוא בראציה, טבח, בקור של מינוס עשרים מעלות מתחת לאפס. הנאצים ימח שמם העמידו אותם בשורות וירו בהם על שפת הדנובה. באתר יד ושם יש תמונות שאת יכולה לראות את השוטרים עומדים ממש ליד גופות היהודים בעיר שלי. ואמא שלי, אשת החיל הזו, הצליחה להבריח את שתינו לבודפשט קצת קודם, וכך שרדנו וניצלנו פעם ראשונה.

בכל מקרה אנחנו ברחנו לבודפשט, אימה ובת תינוקת פעוטה בת שנתיים. איני יודעת בדיוק אצל מי הסתתרנו בבודפשט, נידמה לי שאצל יוביצה ופישטה הדודים שלי. וגם שם כמעט הלכנו. הרי בודפשט נכבשה על ידי הנאצים בתחילת 1944, הגרמנים שוב עברו בית בית, וחיפשו יהודים, ולקחו אותנו למחנות. תוך חצי שנה איכמן שלח 450 אלף יהודי הונגריה לאושוויץ…. אז כמובן שהגיע השלב בו הם הגיעו אלינו, לבית בו אמא שלי ואני הסתתרנו אצל המשפחה שלה בבודפשט, לקחת גם אותנו לאושויץ. אני הייתי בת שלוש וחצי בערך, ילדה עם תלתלי זהב ועינים ירוקות, וסיפרו לי שישבתי על הסיר כשהגרמנים דפקו בדלת. דפקו? הם פשוט פתחו את הדלת בברוטליות, והקצין שלהם הסתכל פנימה לתוך הבית. ואז עיניו נפלו עלי, ילדה תמימה ובהירה שיושבת על הסיר ועושה פיפי. ואז הוא אמר לחיילים – אין כאן יהודים, וסגר את הדלת מאחריהם. תמיד סיפרו לי שזה קרה בגלל שהייתי כל כך מתוקה, ואולי כי הזכרתי לו את הילדה הקטנה שלו, מי יודע. בכל מקרה ניצלנו. מה? כן כן, את צודקת, זו באמת הייתה ההישרדות השנייה.

אז כך זה ממשיך. אמא שלי ואני ממשיכות להסתתר בבודפשט, והמלחמה בעיצומה, ובדרך לא דרך אבא שלי מצליח להגיע אלינו לבודפשט… לא – אין לי מושג איך הוא ידע שברחנו מנוביסד ואיפה אנחנו. בכל מקרה לאחר שהוא הגיע שוב ברחנו, לכיוון איסטנבול. וכשהגענו לשם חיכו לנו יצחק ברמן, שהיה אחר כך שר התשתיות ויושב ראש הכנסת, ואופנר – הדוד שלי שאת היכרת. השניים האלה עבדו תחת האינטלינג'נס הבריטי, ובמסווה הזה הם הבריחו אלפי יהודים לארץ. והם הבריחו גם אותנו ברכבת מאיסטנבול.

את יודעת שלימים עשו על זה סרט תיעודי על הסיפור של ברמן ואופנר. ברמן חבר איתי במועדון המסחרי תעשייתי. וכמובן שאבא ואני הוזמנו לאירוע ההשקה של הסרט בסינמטק. ובאותו האירוע הם היו שניהם, המצילים שלנו, והם סיפרו לי כי עלינו על הרכבת האחרונה שיצאה עם ניצולים מאיסטנבול ללבנון. אז באמת חשבנו שניצלנו סופית.

מה את סופרת? זו כבר ההישרדות השלישית?

אני לא זוכרת הרבה מהנסיעה הזו, הייתי הרי ממש קטנה, עוד לא בת ארבע. אני יודעת שהרכבת עברה דרך לבנון, ומה שאני כן זוכרת זה שהיה שלב בו ראינו המוני ילדים קטנים לבושים בלויי סחבות, ורעבים. כן כנראה שזו הייתה תחנה, והרכבת עצרה בה. בכל מקרה הם עמדו מהצד השני של הנחל. והורי והנוסעים זרקו להם מהרכבת לחמניות קטנות כאלה, כי היה ברור שהם רעבים. הורי תמיד סיפרו לי שהם היו בדווים בלבנון. אבל מי יודע, אולי היה מדובר בארמנים בטורקיה. אינני יודעת בוודאות. הורי בכל מקרה חשבו שהם בדווים. ואני זוכרת שהיתה שם ילדה אחת קטנה, עם עיניים ענקיות כאלה, והיא הסתכלה עלי, וכל כך רציתי לזרוק גם לה לחמניה. אבל לא הירשו לי, הם חששו שהלחמניה שאזרוק לה תיפול למים. ואני כל כך התחננתי והפצרתי ובסוף נתנו לי לחמניה לזרוק לילדה "שלי". והנפתי את ידי, הסתכלתי עליה, וכיוונתי אליה, וזרקתי בכל כוחי את הלחמניה. והיא באמת נפלה למים. ואני הייתי כל-כך מאוכזבת, ועצובה. אבל אז ראיתי שהילדה "שלי" ניגשת למים, שולפת את הלחמניה, ואוכלת אותה. והיא חייכה אלי, עם עיניה השחורות הענקיות הללו. זה הזיכרון שלי מהנסיעה – בריחה שלנו לארץ. ומי היה יכול לדעת שאחר כך כשנגיע לארץ, לא נראה לחמניות כאלה בכלל, בקושי היה לנו לחם מלא.

ניצחון הרוח - מירה והשבט

ניצחון הרוח – מירה והשבט

ואת זוכרת שלפני כמה שנים לקחנו את יובל ויונתן לראש הנקרה, לטייל שם? אז, כשהיינו איתכם בכפר הנופש שם ליד. וטיילנו עם הילדים בניקרות, והיה פשוט תענוג, ואז גם נכנסנו לתוך מוזיאון קטן שישנו שם. ושם אמרו כי דרך מסילת הרכבת של ראש הניקרה עברו רק רכבות מסע, ושהייתה רק רכבת אחת שבה היו גם יהודים שברחו מגרמניה. ואז פעם ראשונה הבנתי שזו הייתה הרכבת בה אנו באנו ארצה. ויובל ויונתן אמרו לי בהתרגשות "סבתא, סבתא – זו הרכבת שלך". זה היה מדהים כי הם הבינו!

פורסם על ידי: ד"ר מיכל חמו - לוטם | ינואר 22, 2013

חום וחמו – שולחן השבת של זאן חמו

מאיר וזאן חמו ילדו וגידלו שמונה ילדים. זאן היתה יולדת בבית, עם מיילדת. המשפחה הלכה והתרחבה לעשרות נכדים ונינים, שבט שלם.  יש לו קבוצה בפייסבוק, הקרויה חום וחמו

יש תמונה היסטורית – כל שמונת האחים, לפני שהלן ז"ל נפטרה

ויש סיפור חדש בהמשך…..

מימין לשמאל: הלן כהן, אברהם חמו, סוזי ספן, נינה וידאל, דליה הררי, פנינה ברכה, דודי חמו, רותי גלילי

שמונת האחים לבית חמו

שמונת האחים לבית חמו

מרים נכנסת לצידו של אברהם לביתו בטירת הכרמל. הבית הומה אדם, רותי – אחותו התינוקת הפעוטה באה לקבל את פניה ומושכת בשימלתה החגיגית. ריחות של ארוחת השבת עולים, וזאן חמו הנמרצת מחלק פקודות לבנותיה, האחת עורכת השולחן, השניה מטפלת באוכל, הלן ושני ילידה הצעירים יושב והשניים משחקים עם רותי. 'רותי היא דודה של רחל, ביתה הבכורה של הלן, ורחל מבוגרת מרותי דודתה, עוברת שוב המחשבה במוחה של מרים. מנפלאות המשפחה הגדולה.

מרים הצעירה לא תמיד מרגישה נוח בקרב משפחתו של חברה. הם חמים, צוחקים בקול רם, לא מפיסיקים לדבר, אולם השונות שלה כה גדולה עד שלעיתים היא מרגישה שם זרה. הם מתאמצים לחבק אליהם את בת הכרמל, אולם היא יודעת כי בסתר ליבם הם מקווים שאברהם ינשא למישהי משלהם, ואפילו כבר סימנו את המיועדת, בת דודה רחוקה מצד אימו.

'בואו לשולחן' קוראת אחת מאחיותיו וכולם מצטופפים סביב השולחן האובאלי הענק, שלא מכיל אותם. הילדים יושבים על הידיים, והאוכל מתחיל לזרום לשולחן. אברהם פורח, הוא עטוף באהבת משפחתו הרחבה, הוא הגיבור הבלתי מעורער, כדורסלן מפורסם, שזה עתה התגייס למשטרה, וכולם עסוקים בטיפול בו, ולצידו מאיר אביו, זקן השבט. רק לפני כמה שנים כל המשפחה ברחה מקהיר לישראל, וכעת עולם מחפשים להם דרך לבנות את חייהם. המאכלים עולים על השולחן, ארטישוק ממולא, תבשיל עוף ותפוחי אדמה,  אינסוף מאכלים.

8 האחרים לבית חמו בצעירותם

8 האחרים לבית חמו בצעירותם

'תאכלי מרים, תכלי' מאיצה בה הלן אחותו הבכורה, ומעמיסה על הצלחת של חברתו שלל מאכלים'. היא מודה לה בקול עדין, ומרגישה את ידו של אברהם לוחצת את ידה מתחת לשולחן. דיבורים ממלאים את החלל, צחוקים, וקולה הרם של הלן משלט על השיחה בעודה מרתקת את כולם בסיפור. אימה טופחת על ידה בחיבה, ומחבקת את נכדיה וביתה הקטנה. בתום הארוחה ממהרות האחיות לפנות את השולחן ולשפוט את המים לקפה.

זאן חמו ניגשת למקרר, ושלושת הילדים הקטנים בעקבותיה. היא פותחת את דלת המקרר, אמקור 10 ישן ומטרטר, ומוציאה קופסת זכוכית. ביתה ושני הנכדים מלקקים את שפתותיהם, והיא מוציאה כף גדולה עליה היא עורמת את מעדן הקוקוס המפורסם שלה. הילדים מביטים בה כמכושפים, תוך שהיא מוציאה גם כף שנייה ושלישית. 'כף אחת לרותי, כף שנייה לרחל, וכף שלישית לרפי' היא אומרת בקולה הרם החם והצלול, ומגישה להם את המעדן. שלושת הילדים אוחזים כל אחד בכף שלו, מודים לה בנימוס, ורצים לחדר השינה של סבם וסבתם, שם יאכלו את ממרח הקוקוס המתוק והלבן, ויתענגו עליו עד הטיפה האחרונה.

מרים מתפוצצת, היא לא יכולה להכניס אפילו ביס נוסף, והיא מביטה באנחה קלה במתרחש. לאף אחד אין כוונה לסיים את ארוחת השבת עדיין. לאחר שהשולחן מתפנה מהמנות הראשונות והעיקריות, האחיות מפזרות צלוחיות עם פיצוחים, אתנחתה לפני שתוגשנה העוגות המתוקות. הסיפורים ממשיכים, וזאן חמו חוזרת לשולחן. היא מפשפשת בתיקה הבלוי, ומוציאה את ארנקה. היא שולה ממנו מספר מטבעות ומניחה אותם בצד. מירה מביטה בה, האם הם ישחקו קלפים הערב? היא תוהה בליבה. שלושת הקטנים יוצאים מחדר השנה וניגשים אל סבתם בחיוך. היא מלטפת את ראשיהם המתולתלים, ונותנת לכל אחד מהם מטבע גדול ונוצץ. הילדים מביטים במטבעות בפנים רציניות, שני בני הדודים נפנים אחורה ורצים להלן אימם, ואילו רותי הקטנה לוחשת לאימה בערבית – 'תודה תודה אימא, כמה כסף זה?'

פורסם על ידי: ד"ר מיכל חמו - לוטם | דצמבר 31, 2012

סיפורים שסיפר אבא – הדג והנכדים

המשפחה יצאה לטיול שיט מיוחד בסירת מפרשים אל הים הגדול. המים כחולים עמוקים וצלולים, והגלים שטוחים.

נויה רוני ותמיר מסתכלים על המים ונהנים מרוח הקרירה, מהשמש על כתפיהם מרסס המים. הם לבושים חולצות דקות וכובעים קלים, וקולות הפטפוט שלהם ממלאים את הסירה.

נויה רואה דג גדול משייט ליד הסירה ומסיבה את תשומת ליבם של רוני תמיר : "תראן תראו הנה דג אדום".

נויה ותמיר מגלים את הדג הפצוע

נויה ותמיר מגלים את הדג הפצוע

רוני מתבוננת בדג, מופתעת, ולפתע תמיר צועק: "זה לא דג אדום, זה דם, כנראה שהדג נפצע. רוצי מהר והביאי מתוך תיק עזרה ראשונה בקבוק יוד". נויה רצה כטיל ומחטטת בתיק. אמא – היכן יש כאן יוד? ואז היא מוצאת אותו, ומביאה מהתיק את בקבוק היוד הסגול, כמו של פעם.

רוני לוקחת את היוד ופותחת את מכסה הקופסה ונותנת לתמיר, שבתנועת כדורסלן זורק את הבקבוק להישר תוך הפצע של הדג כדי לחטא אותו ולעצור את הדם.

"בטח זה שורף לו למסכן" אומרת נויה ומביטה בחמלה בגד הפצוע. אך הדג  התרחק מהסירה בתנועה מהירה ונעלם במעמקי הים.

לאחר כמה זמן החלו רוחות מנשבות והגלים החלו להתרומם והסירה טולטלה לצדדים ולגובה. פחד נורא אחז בכולם וההורים בדקו שרוני תמיר ונויה חוגרים חגורות הצלה, ואף החלו לקשור את עצמם כדי לא להיסחף למים.

פתאום הסירה התיצבה למרות מזע האויר הקשה וכולם הופתעו איך זה יכול להיות.

הדג עוזר לסירה של רוני ותמיר בים סוער

הדג עוזר לסירה של רוני ותמיר בים סוער

רוני מסבה את תשומת ליבם של כולם "תראו תראו מה קרה, הנה הדג הפצוע תומך בסירה, מוביל אותה ולא נותן לגלים לטלטל אותה".

לאחר שהוביל את הסירה למפרץ מבטחים התרחק הדג מהסירה ובתנועות זנב עולות ויורדות אומר להם "ביי ביי ילדים".

רוני תמיר ונויה הסתכלו אחד אל השני ואמרו בעצם הדג הציל אותנו , זה דג שאנו טיפלנו בו ולכן החזיר לנו טובה תחת טובה.

איזו חוויה האדירה נשארה.

פורסם על ידי: ד"ר מיכל חמו - לוטם | דצמבר 1, 2012

קליפות התורמוס – סיפורים שסיפר לי אבא

היה היה ילד מתבגר בהודו.

הוא היה רעב ועני מאד. הרעב הלך איתו בבוקר, בצהרים ובערב. לא היו לא בגדים ללבוש, לא נעליים לנעול, לא צעצועים לשחק בהם. ומשפחתו גרה בשכונת פחונים, הפחון היה חדר בודד שכולם חלקו, הם ישנו על האדמה בפחון, והוא רתח בימי הקיץ והיה קפוא בחורף. לא היו שירותים, ואת הצרכים היו עושים ברחוב.

תורמוס

תורמוס

והכי קשה – כמעט ולא היה אוכל למשפחה שלו. אימו היתה מבשלת ארוחה אחת ביום, לחם מקמח תירס על אש מחוץ לפחון. לילות רבים הוא הלך לישון רעב, וקם רעב בבוקר.

הילד החליט שהוא חייב למצוא דרכים כדי להתקדם בחיים ולא להמשיך לחיות בעוני כזה. הוא חשב שלא יכול להיות מצב יותר גרוע ממצבו, וממצבם של הילדים והמשפחות שגרים בשכונת הפחונים הענקית הזו. כמעט מיליון איש שחיים בעוני מנוון.

הוא חשב וחשב "מה אעשה?". והווא נתקף צער רב כל כך על עוניו. על מר גורלו. צער מלא ברחמים עצמיים.

"אין טעם בחיים" הוא חשב. "אבי הולך כל יום שעות ומחפש עבודה ורוב הימים אינו מוצא. כשהוא מוצא משהו לעשות זאת עבודה שחורה, והוא מביא הביתה כמה רופיות, שמספיקות לנו בקושי לארוחה אחת ביום. אני לא לומד, ולעולם לא יהיה לי עתיד טוב יותר. לא שווה לחיות חיים שכאלה".

יום אחד הוא שוב ישב מיואש תחת קילוח מים מצינור שהתפוצץ.

הוא ישב מיואש תחת צינור מים שהתפוצץ

הוא ישב מיואש תחת צינור מים שהתפוצץ

הוא מצא עצמו חושב "אין טעם לחיי".

ואז גמלה בו החלטה.

הדבר היחיד שהיה לו מלבד מכנס וחולצה בלויי סחבות הוא מטבע אחד של רופיה, אוצר יקר – עליו שמר מכל משמר. "אשתמש במטבע הזה, אוכל משהו, ואחר כך – מי יודע. אולי אשים קץ לחיי".

הוא הלך ברחובות, וחיפש מה יוכל לאכול תמורת רופיה.

לא הרבה.

הוא מצא בפינה מוכר תורמוס, שהסכים למכור לו חופן תורמוסים עטוף בעיתון ישן, תמורת כל רכושו, הרופיה הבודדה שהיתה לו. המוכר עטף בנייר עיתון חופן של תורמוסים, והוסיף קורט מלח. הילד החל לאכול את התורמוס, אוכל ובוכה, מרגיש את המלח מתערבב במליחותן של דמעותיו. דמעות צער, ייאוש, ורחמים עצמיים.

הוא המשיך ואכל את התורמוס, קולף אותו מקליפתו, הולך ואוכל ובוכה.

לפתע הוא שמע רעש.

מאחוריו הוא ראה ילד קטן אחר הולך אחריו. כמו עוקב אחריו. ולהפתעתו הוא ראה שהילד השני היה מתכופף ואוסף את קליפות התורמוס שהוא זרק, מרים אותם, מגיש אותן לפיו, ואוכל אותן.

הילד המופתע, שאל: " אתה אוכל את הקלפיות שאני זורק?" ענה לו הילד הצעיר "אני יתום, אין לי בית או הורים, ואני רעב כל כך…."

ההלם של הילד המתבגר, בהבינו שיש אנשים מסכנים ממנו היה גדול מאד. הוא הבין שהכל יחסי בחיים. שמזלו שפר עליו. הוא קלט שיש המון טעם לחיים, אם רק יודעים ליהנות ולשמוח במה שיש. ברגעים הקטנים, באהבת ההורים והמשפחה, בטעמו של התורמוס. אם רק יודעים לקבל את מתנת החיים.

מתנת החיים

מתנת החיים

פורסם על ידי: ד"ר מיכל חמו - לוטם | יולי 6, 2012

העשור השמיני – אברהם חמו איש אשכולות

2004 ואילך

העשור הזה מביא התרחבות המשפחה שלנו – תמיר ונויה ילדיהם  של רוית ומתן מתווספים ליובל יונתן ורוני הנכדים .הבוגרים חמשת הנכדים הם משוש חייהם של מירה ואברהם, ונותנים את הגוון, הטעם והפילפל לחיי המשפחה.

הגדולים:

אברהם עם חלקים משבט חמו

אברהם עם חלקים משבט חמו

והקטנה:

חום וחמו

חום ןחמו

ואברהם?

ממשיך להיות פעיל ומפעיל.

ב-2005 מקים אברהם, יחד עם מירה, את "עתיד בטוח" – להציל לפני שזה מתחיל" – עמותה למניעת אלימות ילדים ונוער. מירה ואברהם אף תורמים את כל התוכניות החינוכיות והתורה שפיתחו – המהוות את מסד הידע של פעילות העמותה. אין ספק שמירה והוא הם "אהבת החיים"

אברהם ומירה - אהבת חיים

אברהם ומירה – אהבת חיים

אברהם מתחיל להתעניין באופן פעיל בנושא העיצוב והבנייה: משפץ את הקן המשפחתי – הבית ברח' מנדס כשהוא מתכנן ומעורב בכל פרט. במקביל מסייע למאור ומתן בשיפוץ מלא של המשרדים החדשים של החברה שהקימו "גלובלינקס", ומתכנן עם מיכל את שיפוץ הבית של צחי ושלה. אם זה היה תלוי בו – היה מיד יוצא לעבודה כדרכו: "לקלוע לסל וחסל…"

אברהם חמו: "רק לקלוע לסל וחסל....."

אברהם חמו: "רק לקלוע לסל וחסל….."

קשה להאמין שבגיל מתקדם מאפיינות אותו אותן האנרגיות, היצירתיות, ההתלהבות והביצועיזם שהיו מנת חלקו משכבר.

אברהם אף שוזר מחדש את המעגלים המשפחתיים בפגישות תכופות עם שש אחיותיו, אלן, סוזי, נינה, פנינה, דליה ורותי ועם האח דודי. בפגישות בני השבט, שכולו "חום וחמו" הם חוזרים לאזורי הילדות במצרים, ולחוויות של השנים הראשונות והקשות לאחר העלייה ארצה שבהן אברהם הילד כבר לקח 100% אחריות, והיה המפרנס של המשפחה הגדולה. ולכן אין פלא כלל שאברהם מוכתר כנשיא השבט כולו, לפחות על ידינו….

אברהם סוזי ואלן

אברהם סוזי ואלן

וכמו בשאר ההתמודדויות בחייו, גם את ההתמודדות עם תקופת הזיקנה אברהם מקבל באופטימיות, אפילו בכתיבת שירים….בראייה מאוזנת ובאומץ רב. הרי יש לו את הנכסים, התמיכה והטעם המרכזי לחיים: האישה שאתו, הילדים ובני זוגם והנכדים – כולם אהובים ויקרים, ומחממים את ליבו.

אז מה עוד נאמר אבא?

רק עוד כמה דברים…..

  1. אנחנו מבינים ומבקשים בדיוק מה שאתה תמיד ביקשת, וזה "להקפיא את הזמן"
  2. אנחנו מבינים הרבה יותר טוב מי אתה, אברהם חמו, הבעל, האבא והסבא שאנחנו הכי אוהבים בעולם, והיכן ישנם עוד אנשים כמו האיש שאתה?
היכן ישנם עוד אנשים כמו אברהם חמו?

היכן ישנם עוד אנשים כמו אברהם חמו?

אנחנו ממליצים למי שרוצה לקרוא באתר עליך:

אודות אברהם חמו

אתר פייסבוק של אברהם חמו

ואנחנו מברכים אותך ליום ההולדת ה 78 באהבה כה רבה, ומאחלים שתהיינה לנו עוד הרבה שנים נפלאות יחד, והאוהבים אותך לעד:

מאור ומירה חמו:

אברהם מירה ומאור חמו

אברהם מירה ומאור חמו

מתן חמו:

אבא ובן: אברהם עם בנו הצעיר מתן

אבא ובן: אברהם עם בנו הצעיר מתן

ואני, מיכל, ביתך האוהבת, שהפרויקט הה לימד אותי יותר מכל עד כמה אני דומה לך….

אבי ביתו

אבי ביתו

פורסם על ידי: ד"ר מיכל חמו - לוטם | יולי 6, 2012

העשור השמיני – משורר נולד

ילדי הצעיר  –  לילדי האהובים                               יוני 2012, תמוז, תשע"ב

אחוז בידי ואוביל אותך,

איך לשבת ואיך לזחול,

איך לעמוד ואיך ליפול,

תקבל ממני כמעט הכל.

אחוז בידי ואוביל אותך

לעבור ליד מהמורות ולא ליפול בהן,

לרכב על אופנים ולא ליפול מהן,

לחצות את הכביש מבלי להסתכן.

אחוז בידי ואוביל אותך

בעולם אכזר המלא גם טוב,

ואנשים נצלניים ואנשים של טוב,

לנהוג – מבלי להחליק בכביש רטוב.

אחוז בידי ואוביל אותך

בלימודים ובהנאות החיים,

לחברות, משפחתיות ונאמנות

ושתישאר בארץ ולא בגלות.

אחוז בידי ואוביל אותך

לגדולה שבאהבותיך

ואמסור אותך לבחיר/ת לבך

ואוביל אותך ביום חופתך.

ואז אתה תכתוב לילדיכם –

אחזו בידי ואובילכם,

אעשה הכל לשמור עליכם,

להכווינכם ולהדריך אתכם,

בתקווה שתזכרו את מי שהובילו אתכם.

כך ממשיכים מעגלי החיים,

אין עתיד בלי עבר,

אין שמחה בלי עצב,

כל דור ומורו,

כל דור בתורו.

אוהב אתכם,

אבא, אברהם חמו

פורסם על ידי: ד"ר מיכל חמו - לוטם | יולי 6, 2012

יום הולדת 70 – ברכת יצחק אופק

אברהם חמו – במלאת לו 70 שנה

שחקן מצטיין של קבוצת הכדורסל בהפועל חיפה

אחת עשרה שנים שחקן נבחרת הכדורסל של ישראל

בשנים 1973 עד 1977  מאמן נבחרת ישראל בכדורסל עם שלל הישגים מרשים:

מקום ראשון במשחקי קדם אליפות אירופה בוינה

מקום ראשון במשחקי המכביה

מקום ראשון במשחקי אסיה 1973

מקום שביעי באליפות אירופה .

כחבר הנהלת משלחת ישראל  למשחקי טהרן באסיה,זכיתי להכיר את אברהם מקרוב .

בשנת 1974 ,מספר חודשים אחרי מלחמת יום הכיפורים,ישראל הוזמנה להשתתף במשחקי אסיה.

היו אלו שנות שגשוג ביחסי ישראל אירן,בה שלט  השח הפרסי ביד רמה. לכן, למרות התנגדותן הנחרצת של ארצות ערב:סוריה,עירק,

ירדן וארצות המפרץ הפרסי,הודיעה אירן  כי ישראל, החברה בפדרציה האסינית,תוזמן למשחקים.וכך היה.

משלחת גדולה של ישראל שמנתה את נבחרות הכדורגל והכדורסל ועוד כ – 30 ספורטאים בענפים שונים

יצאה לטהרן.

מרגע הנחיתה חשו חברי המשלחת את טבעת האבטחה ההדוקה סביבם כשהם נתונים  תחת משמר קפדני

של המשטרה והצבא האירנים.

סופר לנו כי השח הזהיר את מפקדי המשטרה  והצבא – כי אם חלילה יאונה רע לספורטאי ישראלי אחד  – ראשו של מפקד המשטרה ייערף.

באירן של אותם ימים זו היתה אזהרה שאי אפשר לזלזל בה..

ובאשר לאברהם חמו ונבחרת הכדורסל.

משום מה החליט איגוד הכדורסל כי הנבחרת תהא מורכבת משחקנים "כחול לבן", ללא שחקני

הכדורסל היהודים שעלו לארץ וצורפו לנבחרת כמו בארי ליבוביץ, טל ברודי, מרק טורנשיין, סטיב קפלן

ואחרים .

המאמן חמו כעס והתקומם,מדוע מקפחים את השחקנים העולים ופוגעים ברמתה של הנבחרת.

לאברהם יש תחושה,שעדיין לא הופרכה,כי הייתה כוונת זדון לפגוע בנבחרת ובו כמאמן.

הנבחרת יצאה ללא שחקני ארה"ב,למעט טל ברודי שהוחלט לצרפו ברגע האחרון,לאחר שההרשמה כבר נסגרה.

מה עושים? רושמים אותו בשם השחקן זסלבסקי, שנשאר בארץ,ומשביעים את העתונאים שלא יגלו.

 טל ברודי שיחק והצטיין בכל המשחקים והתרמית לא התגלתה עד היום.

עם בואה של ישראל  לטהרן הודיעו נבחרות סין ואמיריות המפרץ, שאם יהיה עליהן לשחק

נגד ישראל –  לא יופיעו ולא יעלו למגרש.

רצה הגורל ונבחרת סין הוגרלה בבית מקביל ולא הייתה אמורה לשחק נגדנו, אך נבחרת האמיריות הוגרלה באותו בית ,לא הופיעה למשחק והפסידה 2:0

בבית עם ישראל נכללו נבחרות הפיליפינים, קוריאה ויפן.

נבחרת הפיליפינים חזרה מאליפות העולם בה זכתה במקום הרביעי.המשחק נגדה היה  החשוב בין משחקי

 נבחרת ישראל והסתיים ב-43 נקודות הפרש לטובת ישראל.

סוד הנצחון הגדול היה בשיטה מהפכנית של שמירה אזורית לוחצת, שהנהיג חמו ועדיין לא היתה מוכרת בעולם. שיטה זו הביכה את יריבות  ישראל שזכתה בזהב לתדהמת כולם.

ישראל זכתה באליפות אסיה ב-22 מדליות.

 היה זה אחד המסעות המוצלחים ביותר של משלחת ישראל למשחקים אזוריים אך גם הפעם האחרונה שניתן לישראל להשתתף במשחקי אליפות  אסיה. ביום האחרון של המשחקים נערך קונגרס הפדרציה ושם הוגשה הצעת החלטה וברוב קולות ארצות ערב והארצות המוסלמיות סולקה ישראל מהפדרציה ומהיבשת.

היה לכך גם צד חיובי – בעקבות הרחקת ישראל מאסיה – במהלך השנים ישראל צורפה לכל התאחדויות הספורט באירופה.

בשנת 1976 כשנבחרתי להיות יו"ר הועד האולמפי בישראל ומזכ"ל הפועל  גיליתי את ה"חצר האחורית" שבהתנהלות הספורט הישראלי.

 רוב נציגי הפועל באיגוד הכדורסל בחרו בחמו להיות המאמן הלאומי.למרות זאת  היו אלה דווקא ראשי ענף הכדורסל בהפועל, שכבר הלכו לעולמם, שניהלו מלחמת חורמה כדי להחליפו.

 התומכים בחמו היו אנשי מכבי -שמעון מזרחי יבל"א ואברהם פסח ז"ל.

אחד ה"תרגילים" היה לקבוע משחק ראווה של הנבחרת נגד השחקנים היהודים האמריקאים שהוזכרו לעיל מייד  כאשר הנבחרת חזרה מטהרן מנצחת אך מותשת.חמו התנגד וטען שזה לא הזמן וזה לא הוגן.מאומה לא עזר.

 הקבוצות התייצבו למשחק מספר ימים לאחר החזרה מטהרן ובמחצית הובילו שחקני ארה"ב בהפרש של יותר מ20 נקודות.

חמו אסף את השחקנים בהפסקה ואמר להם מה שמאמן צריך לומר לקבוצה שחייבת לנצח.  המשחק הסתיים בנצחון נבחרת ישראל  בהפרש 3 נקודות.

בזכות הישגיו עם נבחרת ישראל, זכה חמו בשנת 1974 לעיטור הכבוד החשוב ביותר בהפועל  – "לאיש כפועלו".

אברהם חמו נחשב אחד מהגדולים שבמאמני נבחרת הכדורסל של ישראל בגין יכולתו המקצועית וכשרונו לחדש שיטות ותרגילים שהפכו ברבות הימים לנכסי צאן ברזל של הכדורסל הישראלי.

בזכות אופיו הידידותי והחום האנושי שאברהם מקרין על סביבתו הוא רכש המון ידידים וחברים

אשר מאחלים לו  שנים רבות של בריאות אושר ויצירה .

בברכה,

יצחק אופק

מזכ"ל הפועל ויו"ר הועד האולימפי בישראל בעבר

פורסם על ידי: ד"ר מיכל חמו - לוטם | יולי 6, 2012

יום הולדת 70

מירה שוקדת חודשים על הכנת יום הולדת 70 לאברהם חמו, התוכנית: במסיבה רבת חברים ומשתתפים במלון דיוויד אינטרקונטיננטל.  בהפקת מתן חמו.

כיאה לסטייל של מירה יום ההולדת נחגג ברוב הדר ופאר. כל המשפחה ומאות חברים מכל תקופות החיים מתכנסים במלון דוד אינטרקונטיננטל וחווים נוסטלגיה במיטבה: זיכרונות משפחתיים, סרטים מעולם הכדורסל, תוכניות "זהו זה" מעולם המשטרה וסיפורים, סיפורים עד בלי די. האירוע כולל גם תערוכה, וסרט מרגש. כרגיל המנחה היא הבת, ד"ר מיכל חמו לוטם, השגרירים, המשתתפים הרבים, הברכות, ובעיקר מירה ואברהם הנרגשים הופכים את האירוע לאבן דרך לא ישכח.

רבים מן החומרים באתר זה נבנו על עבודת הנמלים של מירה בהכנת האירוע.

ומכל הברכות מרגשת במיוחד עבור הילדים היא ברכתה של מירה אם השבט לאברהם, אישה ושותפה לחיים

Older Posts »

קטגוריות